נעלמתי
המילים: "רזית! את נראית אנורקסית.!." נשמעות להרבה בנות כמחמאה. אך רק מעטות יודעות כי אנורקסיה היא מחלה מסוכנת והרזון לא באמת מחמיא. בגיל 15 מספרת אור [שם בדוי] כי לא ידעה למה היא נכנסת ואיך זה יגמר.


איך זה התחיל?
כבר מגיל 8 התחילה האובססיה שלי לירידה במשקל. אף פעם לא אהבתי את עצמי ובעיקר היה לי קשה להשלים עם המראה שלי, חשבתי שאני שמנה. כשהגעתי לתיכון חדש חשבתי שאם לא אהיה רזה מספיק, לא יאהבו אותי. זה התחיל בזה שהפסקתי לאכול ושילבתי עם זה המון כושר וריצות. שקלתי 65 ק"ג וירדתי 17 ק"ג בחודשיים. קיבלתי המון מחמאות ולשם שינוי הרגשתי טוב.

מה גרם לך בגיל צעיר להרגיש לא בנוח עם המשקל?
בבית הספר היסודי ילדים צחקו עלי וזרקו הערות מעליבות שהורידו לי את הביטחון. כשעליתי לחטיבה קיוויתי לפגוש אנשים חדשים ולפתוח דף חדש, ובעיקר שההערות יפסקו, אך גם בחטיבה המשכתי לסבול. כשהגעתי לתיכון, הייתי מוכנה לעשות הכול כדי שזה יפסק, החלטתי לא לאכול ולרדת הרבה במשקל בזמן קצר.

איך ההערות המשפילות השפיעו עלייך?
פחדתי ללבוש בגדים צמודים אשר יבליטו את גזרת גופי, לכן לבשתי בגדים שגדולים עלי במספר מידות ובעיקר בגדים ארוכים כדי שפחות יראו אותי. הביטחון העצמי שלי נעלם.

האם היו חברות שעזרו לך בתקופה זו?
כן, היו לי שלוש חברות טובות שתמיד ניסו להוציא
אותי מהבית, אך ללא הצלחה רבה. 

ההורים והחברים שמו לב לירידה במשקל?
ההורים שמו לב אך לא חשדו שזה נובע מתוך
הרעבה. הם חשבו שירדתי במשקל כי עשיתי
המון ספורט.

איך הצלחת לשמור על כך בסוד?

הייתי זורקת את הסנדוויץ בבית ספר, ואחר כך פשוט לא אוכלת. בערב הייתי אוכלת סלט בטענה שאני כבר לא רעבה מהארוחה בצהריים.

ואיך הם גילו?
בבת מצווה של בת דודה שלי. כולם אכלו ואבא שלי הביא לי תפוחי אדמה וחזה עוף. נאלצתי לאכול מול כולם ואחר כך מיהרתי להקיא את זה בשירותים. כשחזרתי אבא שלי ראה שהברכיים שלי שחורות בגלל שישבתי על הרצפה בשירותים, ואמר שאני נעלמת לו. ברגע הזה הבנתי שאני לא יכולה להמשיך בזה.

מה גרם לך להפסיק?
הבנתי שאני אף פעם לא אהיה מרוצה מהמשקל שלי. גם אחרי שירדתי 17 קילוגרם והייתי בתת משקל, הרגשתי שאני שמנה. אם הייתי ממשיכה כנראה שלא הייתי שורדת, המשפחה הייתה חשובה לי מידי.