כל אחד רוצה להיות טבח
בין הגינונים של מיכל אנסקי לפילוסופיות הקדחתניות של אייל שני, בין קרב סכינים אחד למשנהו, הטלוויזיה מתמלאת בשפים; ממאסטרים לבישול, דרך חובבי אוכל, שורפי סירים סדרתיים ועד זללני אוכל מושבעים. לא עוד "כל אחד רוצה להיות זמר" כפי ששר אז אריק איינשטיין ז"ל, היום, כך נראה, כל אחד רוצה להיות טבח.
עצרו הכל! "מאסטר שף" חוזרת בעונה חדשה והיא קוראת לכם, כל מי שמעוניין להתבשל בעצמו בחום התל אביבי, לחכות שעות מחוץ לאולפני צילומים כשמפיקי טלוויזיה עצבניים מעכבים אותו מתוך "אילוצי הפקה כאלו ואחרים", להכין את הכריך המושלם בשביל ארבעה אנשים שמקבלים משכורת על ארוחת הצהריים שלהם, לשפוך את הלב ולייבב את הסיפור המרגש על אבא שלך שעזב כשהיית קטן ועל אמא שלא היה לה כסף להזמין אותך למסעדת שף בהרצליה פיתוח, ובסופו של דבר לא להתקבל בטענה ש"אתה לא עובר מסך", נכון, כי מה שהופך אותך מבשלן טוב לבשלן מצוין זה השיער הגולש והעור החלק שלך.
ועם כל הציניות הרי שבסוף, כולנו יודעים,
הפריים בתוכנית החדשה יראהתמונת מצב של
תורות של בשלנים שמחכים שיגלו את כישורי
הקולינריה שלהם וכן את כישורי הנהג שיסיע
אותם מהשקה אחת לשניה.
יש כאן תרבות ריאליטי שהתעוררה מזמן
והיותה חלק מגל האמריקניזציה ששטף לנו את
הטלוויזיה. בתחילה היו אלו תחרויות השירה
והריקודים ואז, אז הבינו המפיקים שאנשים
מעדיפים להשתמש בפה שלהם לאכילה
וברגליים שלהם להליכה למסעדה הקרובה
ובעצם מי לא רוצה לחשוב שממש כמו "ההוא בטלוויזיה" גם הוא יכול להכין גונדי לצד גלילת עוף ממולאת בתרד ממוצרים שיש לו בבית??
"קרב סכינים" ששודרה ב2007 הייתה תונית הריאליטי- בישול הראשונה שעלתה לאוויר בטלוויזיה הישראלית, מאז עלו גם "מאסטר שף", "משחקי השף" ו"הצילו אני לא יודע איך לבשל", במקביל לשידורן של תוכניות ריאליטי סטייל גורדון רמזי בערוצי הטלוויזיה הישראליים. הטלויזיה שלנו מוצפת. התוכניות הללו סביבנו כל הזמן ואין אפשרות לא להתקל בהן גם אם ממש מנסים- אם זה לצפות בחדשות כשפתאום קופץ פרומו על הדרמה שתתחיל בפרק הבא ובין אם זה סתם לשוטט ברחוב דיזינגוף בתל אביב כששלט המקדם את התוכנית "מאסטר שף" מתנוסס בענק על בניין ישן. זה תמיד שם ומישהו חייב לעצור את זה.
איפה הדרך הארוכה, המייגעת שאדם עושה כדי להגיע להיות בשלן במסעדת שף, כשלהיות שף נשאר רק בגדר חלום, שלא לדבר על בעלות של מסעדה מצליחה.
הריאליטי ידוע כשמשבש תהליכים וככזה שקוטע ומקצר אותם ולא מאפשר להם לקרות, לא מאפשר לאדם עם חלום לעבור את הדרך הטבעית הארוכה בדרך אליו.
אבל המציאות היא לא ריאליטי ואת זה כל "פליט" יודע. אתה מגיע מסדנת שף אצל חיים כהן ואחרי שלושה שבועות חוזר לבשל עם אמא שלך במטבח בקרית עקרון. אז למה להפסיק להשלות אותתנו? שגם אנחנו יכולים? שהכל כלכך פשוט? ומ שצריך בשביל קריירה מצליחה זה דואר לשלוח את הפרטים שלך את ההפקה הבאה?
לא רק שהריאליטי נמאס. הריאליטי- בישול שתפס את אחד המקומות המרכזיים בלוח השידורים של הטלויזיה שלנו בשנים האחרונות- נמאס עוד יותר. מישהו חייב לעצור את זה לפני שלכולנו ישרף החלום להפוך את הזמנו למאסטרים תוך שניה וחצי של פרומו דרמטי עם אייל שני.
